טעם לפריסת הטלית מעל החתן והכלה

מאת הרב יוסף מאיר בן שושן שליט״א

מקור: הנה אף שבגמרא לא הוזכר עניין זה, מכל מקום מצינו רמז לזה בגמרא קידושין (דף יח עמוד ב): "בבגדו בה", כיון שפירש טליתו עליה, שוב אינו רשאי למוכרה. ופירש הריטב"א (שם): מלשון בגד שפירש טליתו עליה לייחדה לו לאישה. וכ"כ רבינו בחיי (עה"ת שמות כא, ח).

וכן פסק באו"ח ח"ב (הלכות קידושין אות כא): ואחר האירוסין עושין להם חופה שחופפין אותן בטלית או בסודר וכיוצא בזה וזהו הנקרא חופה. וכן הוא בכל בו (סי' עה). וכן פסק הרמ"א (אה"ע סימן נה סעיף א). ומכל מקום אף שיש שם כילה או כל דבר אחר מעל לראש החתן והכלה, עדיין המנהג לפרוס טלית. עיין ילקוט יוסף (שוב שמחות ח"א עמ' פח).

ומצינו סמך מהפסוק (רות פרק ג פסוק ט): "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה", ופירש"י: כנף בגדך לכסותי בטליתך והוא לשון נישואין. וכן כתב בספר המנהיג (הלכות אירוסין ונישואין עמ' תקמ): "ופרשת כנפיך על אמתך כי גואל אתה", זו פריסת טלית, וכן מעיד הנביא ואפרוש כנפי עליך וגו' וארשתיך לי וגו'. וכ"כ בראשונים: עיין הרוקח (סי' שנג), והאבודרהם (בר' אירוסין ונישואין), ובאחרונים: עיין פרישה (אה"ע סי' סא אות ב), ושו"ת הלק"ט ח"א (סי' כב), ושו"ת שבות יעקב ח"ב (סי' כג),

ומצינו בספר תשב"ץ קטן (סימן תסא): מה שפורסים צניף על ראש חתן וכלה בשעת הברכה, לפי שגם זה נקרא כניסת חופה. כי חופה לשון כיסוי. וי"א על שם "ותקח הצעיף ותתכס" ברבקה.

ועיין ברמב"ן (עה"ת דברים כז, כ): "כי גלה כנף אביו", כי בגלוי כנף האב בלבד מחוייב קללה כי מקלה את כבודו, כי אין ראוי לגלות כנפו אשר פרש על אישה דרך חופה. ע"כ.

ועוד טעם כתב בספר המנהיג (שם): כדי לקדש בצניעות, ולא יראה כמקדש אישה בשוק.

ועוד טעם כתב בספר תשב"ץ קטן (סימן תסב): מה שנותנים הבגדים לכלה להראותה שמקיים מצות ציצית דכתיב "גדילים תעשה", לך וסמיך ליה "כי יקח איש אישה".

האם השתמשו בטלית מצוייצת דוקא: אין מנהג ברור שאכן בכל הזמנים השתמשו בטלית מצוייצת, כמש"כ בספר המנהיג (שם) שמנהג צרפת ופרובינציה לתת מפה צבועה בראש שניהם. וכן עוד הרבה ראשונים ואחרונים השתמשו בביטוי סודר, שמשמעו בגד סתם, ולאו דוקא טלית.

ובאו"ח (שם) כותב: גם נהגו בהרבה מקומות בשעת ברכת אירוסין ונשואין להשים מפה לבנה על גבי מפה שחורה על ראש שניהם זכר לאבלות ירושלם כדכתיב "אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי".

ובפרט בספר הרוקח (שם): כתב שמניחים מעליהם את הצעיף  או הטלית (בגד) של הכלה. וכ"כ המאירי בספרו מגן אבות (ענין ה): שרגילים לעטוף על ראשו מצנפת הכלה ושניהם תחת הטלית. וכנראה נלמד ממעשה דרבקה.

ובכל זאת כתבו הרבה ראשונים שהחתן מתעטף בטלית ביום חופתו משום הסמיכות לפסוק "כי יקח איש אישה". עיין ברוקח ובכל בו ובעוד הרבה אחרונים.

ובאו"ח (שם) כתב: ומעטפין אותן בטלית לבנה כדי לקיים בו בכל עת יהיו בגדיך לבנים ובטלית מצוייצת כדי לזרזו במצות וסמך על זה כי יקח איש אישה וסמיך ליה גדילים תעשה לך. ויש מקומות נהגו לקשור לו תפילין מטעם זה.

וכן מוכח שמתעטפים דוקא בטלית מצוייצת, כמש"כ החיד"א בברכי יוסף (סימן ח ס"ק ה). וכ"כ הבן איש חי (ש"א פרשת שופטים סעיף יב): בעיה"ק ירושלים תוב"ב המנהג שהחתן לובש טלית מצוייצת כהלכתה בברכת אירוסין, ואח"כ קודם ברכות הנשואין משליכין את הטלית גם על ראש הכלה ויהיה פרוס על החתן וכלתו יחד. ועיין עוד בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל א סימן כה).

וכ"כ הגאון בעל השד-י חמד בשו"ת אור לי (סימן י): מנהג קדום מקדם קדמתה שכניסת החתן לחופה משליכין טלית ע״ג ראש החתן והכל. וע"ע בספר עטרת אבות ח"ג (פרק כח) שבכל עדות המזרח כך היה המנהג. אם כי המנהג הקדום היה שפורסים הטלית מעל ראש החתן והכלה לבדם, וכיום פורסים הטלית בארבע רוחותיה. ועיין עוד בכל זה בכתב יד להרב בנימין שלמה המבורגר (תשנ"ט).

רמז לטלית מעל החתן והכלה: שהרי נהגו לעשות קשרים כך: ז', ח', י"א, י"ג. ורמזו בזה שיזכו לז'מן ח'יים יא'ריך יג'דיל. עיין עטרת אבות ח"א (עמ' ל).

מה שנהגו שהכלה קונה את הטלית לחתן: כתב בספר טעמי המנהגים (עמ' תה) על פי מה שכתב האר"י ז"ל, דמצוה זו סגולה להנצל מזנות, וסמוכין לזה מפסוק ונואף אישה חסר לב. והיינו אם חסר הל"ב חוטין של הציצית, ועל כן רומזת לו הרי שלך לפניך, חלקך הניתן לך מה' אישה משכלת, ליתן לב לשמוח בחלקו דייקא.

ובספר נועם מגדים (פרשת שלח לך) כתב על הפסוק וינס ויצא החוצה, דלכאורה תיבת ויצא אך למותר, דהוה סגי למכתב וינס החוצה, אלא שבתיבת ויצא מרומז שיוסף הצדיק ניצל מחטא על ידי מצות ציצית, וכאשר סיפרו לנו חז"ל במנחות מאדם אחד, וזהו וינס, שנס מהעבירה והרהורה על ידי ויצא החוצה, הם הציצית שיוצאים חוץ לבגד ומגולין, כאמרם ז"ל אין ציצית אלא יוצא. ע"כ.

ובספר תולדות מנחם כתב, דמי שרוצה שאשתו תאריך ימים, יכפול הטלית במוצ"ש, יען שהאישה מביאה הטלית לחתן, ועליו להראות שאינו מצפה לטלית אחרת שתביא לו אישה אחרת ח"ו. ילקו"י (שם).

מדוע מברכים שהחיינו על הטלית: הנה אף שראיתי בפסקי רבינו אביגדור צרפתי (מבעלי התוספות) שכתב בשם הירוש' שהחתן מברך עובר לעשייתן, וכן מברך שהחיינו. לא מצינו בגמ' ובראשונים סמך לזה. ואף שכתב הגאון היעב"ץ במו"ק (סי' רכג) שאם נושא אישה הגונה ודאי יש לו לברך שהחיינו, אי משום קיום המצוה, ביחוד אם היא ראשונה, ואי משום דלא גרע מראיית חבר דעלמא החביב לו. ואפילו על קשור השדוך ההגון וכ"ש על האירוסין ראוי לברך שהחיינו. ע"כ.

אבל הש"ך (יו"ד סי' כח סק"ה) כתב בשם המהרי"ק (שורש קכח) שאין מברכים שהחיינו על קדושי אישה או נישואיה כיון שאין זמנה קבוע. ע"כ. וכ"כ במחב"ר (שם סק"ה) שיברך בלא שם ומלכות. וע"ע בא"א מבוטשאטש (שם) שהאריך להסביר מדוע אין מברכים בחופה על כל הסבלונות והמלבושים. וכתב שלזה נראה עיקר המנהג שסומכים את עצמם על הטלית ששולחים להחתן ובתחילת לבישתו הטלית הוא מברך שהחיינו. וע"י ברכה שעל הטלית פוטר את המתנות, והכל נכלל בברכת שהחיינו שעל הטלית. ונראה מדבריו שגם האישה צריכה לברך, ולכן תכוין לצאת יד"ח מהחתן. וכ"כ בחזו"ע (ברכות עמ' תג-תה), וילקו"י (עמ' תקצח), וברכת ה' ח"ד (עמ' פט).

וכתוב בכה"ח (סי' רכג אות כה) שנכון שגם הורי החתן והכלה ילבשו בגד חדש ויברכו עליו שהחיינו ויכוונו לפטור את נישואי ילדיהם. ע"ש. וכ"כ בחזו"ע (עמ' תה).

מותר לחתן ספרדי לישא אישה ולברך שהחיינו מי"ז בתמוז עד ר"ח אב, כמבואר כ"ז בחזו"ע (ד' תעניות עמ' קמ). ועיין עוד בכל זה בס' ישא ברכה (עמ' תפו-תפז).